אדריכלות ישראלית: האצבע הקלה על הרפידוגרף 

מבוא

המונח אדריכלות ישראלית נחשב כצעיר יחסית, בהשוואה למונחים הקשורים למורשת האדריכלות העולמית. נסיון להגדיר את המאפיינים הישראלים של ערך זה, יוביל למחוזות שאינם בהכרח שורשיים. ניתן, בכל זאת, להכליל ולומר כי כל בנייה אשר נעשתה מאז העלייה הראשונה, מ 1878 ואילך, ראוייה להיכלל תחת הגדרה זו. בחינה עמוקה יותר, תוביל לבנייה ערבית בעיקרה אשר הושפעה ממקורות תורכיים וכלל איסלאמים מוקדמים. יש לאזכר כמובן גם את האדריכלות הטמפלרית, אשר יושמה על ידי חברי התנועה שהתיישבה במושבות בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19.

 חיפוש שורשים

אם נבחן את האדריכלות הישראלית, לאורך השנים, נבחין בנטייתה לעבר שני מישורים:
האחד- מתבסס על ייבוא סגנונות חיצוניים אשר יושמו על ידי אדריכלים שהושפעו ממגמות עולמיות.
השני- ניסיון "להמציא", יש מאין, אדריכלות ישראלית אותנטית.
אם הניסיון הראשון הצליח להיטמע במרקם המקומי באופן מרשים למדי, הרי הניסיון ליצירת קו מקומי התאפיין בקשיים. המקטרגים משייכים לנסיון זה חוסר עקביות, בשל כניעה לתכתיבי יזמים תוך שימוש באלמנטים 'אופנתיים' בני חלוף. מאז הוחלפה האבן המקומית בבלוק ה"ישראלי" הראשון, ניתן למעשה האות לחיפוש הדרך.

בתקופה הקצרה יחסית בה קיימת אותה "תרבות ישראלית", הוביל חיפוש זה למחוזות קרובים ורחוקים. דמותן של שכונות המגורים - ובעיקר אלו בשיטת "בנה ביתך" - המגובבות בערב רב של סגנונות - משקפת את אותה אקלקטיות, המובנית בתרבות הישראלית. קיבוץ הגלויות במדינה הצעירה אשר הורכב מבעלי תרבויות שונות בתכלית, חיפש בכיוונים רבים אך לא הביט ממש מתחת לאפו - אל עבר האדריכלות המקומית השורשית, הערבית- פלסטינית.

הדחקתה של האדריכלות המזרח תיכונית נבעה מסיבות פוליטיות, סוציולוגיות ופסיכולוגיות. בהקשר הפוליטי יש לציין את המאבק הפיזי, האלים, על השליטה במדינה השסועה. תוצאותיו הובילו להריסתם של מבנים רבים ואף למחיקתם של כפרים ערביים שלמים. באותה תקופה סוערת נתפס מבנה האבן הערבי, בתודעה הישראלית המאוימת, כיעד לגיטימי לכיבוש ולאו דווקא כאובייקט - שורשי תרבותי ואדריכלי - הראוי לשימור, פיתוח ולמידה. גם ניסיון פוסט מודרני מאוחר יותר לשוב אל המקורות המזרחיים נעשה, לעתים, תוך ציטוט ו'הדבקה' (copy paste) של אלמנטים שונים לצורך דקורציה בלבד, תוך התייחסות מוגבלת לחללים הבנויים עצמם.
אין להתעלם מ'תרומתם' של יושבי הכפרים והערים הערביים עצמם למחיקת מבנים רבים - אם מכורח המציאות, והצורך בבניה לגובה - ואם מתוך נסיון לחקות את הסגנונות המודרנים אשר נחשפו בפניהם.

זרמים חיצוניים

הסגנון האקלקטי

ניתן להכליל ולומר, כי כל תקופה ותקופה 'אימצה' לעצמה סגנון אחר, המתאים לה מבחינת אופייה ורוחה. הסקירה מתחילה בתחילת המאה ה-20. בעולם, אמנם החל את צעדיו הראשונים המודרניזם החסכני, אך האופטימיות שנלוותה לתחילת ההתיישבות העברית בארץ גרמה לאדריכלים רבים לאמץ דווקא את סגנון האר-דקו הקישוטי. בתוספת קורטוב של מוטיבים מזרחיים, נוצר הסגנון הידוע כ-'אקלקטי'.

הסגנון התהווה לא מעט בזכות השראתו של המוסד העיצובי - היחידי שפעל בארץ באותה תקופה -'בצלאל' בירושלים. המוסד נסגר לבסוף, בשל קשיים כספיים וסכסוכים פוליטיים, ב-1929.

הסגנון המודרני

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ב-1933, נסגר בגרמניה בית הספר באוהאוס על ידי המשטר. שנתיים לאחר מכן, הגיעה לארץ קבוצת ציירים ואדריכלים מיוצאי אסכולה זו, אשר החלה להפיץ את משנתו של הסגנון הבינלאומי ברוח היסודות החדשים של המודרניזם. ההשפעה הייתה מיידית: שכונות שלמות תוכננו ונבנו על בסיס עקרונות האדריכלות המודרנית החפה מקישוטים, הפשוטה והתכליתית. האידאולוגיה התרבותית שעמדה מאחורי סגנון זה חפפה את התפיסות החברתיות של התנועה הסוציאליסטית והרוח החלוצית בארץ.

בעקבות הבנייה הרבה בסגנון הבינלאומי זכתה "העיר הלבנה" של תל אביב להכרה כאתר מורשת עולמית בשנת 2003 על ידי אונסק"ו.

מלחמת העולם השניה, מלחמת העצמאות ואח"כ נטל הקמת המדינה, גרמו למיתון עמוק בבניה, כמו בכל תחומי החיים. הכורח לשכן את גלי העלייה הגדולים, הוביל לחיפוש אחר פתרונות מודרניים, מתועשים וזולים לבניה. תרמה למגמה זו גם האוריינטציה הפסיכולוגית, להדחקתם של סממנים עיצוביים המזוהים עם המנטליות המזרחית לטובת נטייה אל עבר התרבות המערבית אשר נתפסה כמתקדמת ו"נכונה" יותר.

 כך, החל מתחילת שנות ה-50 האדריכלות המתועשת יצרה, בין השאר, את ה'שיכונים' הידועים לשימצה. סדרות של מבנים זהים הבנויים ככוורות איכלסו, ברובם, דווקא את יוצאי עדות המזרח אשר התקשו להתאקלם בסביבה הזרה. גם אם קיימת היום ביקורת כלפי מקימיהם, יש להבין את הדחיפות בהקמתם, ואת המחסור הידוע במשאבים כספיים. ספק אם ניתן היה, אז, למצוא פתרון טוב יותר לשיכון גלי העלייה והוצאתם מהמעברות.

 הסגנון הברוטליסטי

עם שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נחשפה הארץ לסגנון "הברוטליזם החדש" - זרם אשר הופץ על ידי האדריכל השוויצרי לה קורבוזיה והאדריכל הברזיאלי אוסקר נימאייר - ונקלט היטב באנגליה וברזיל. הזרם יובא לארץ על ידי אדריכלים אשר למדו באותן שנים באנגליה ונמנים על דור "הבטון החשוף" (המונח "ברוטליזם" נגזר מן הביטוי הצרפתי brut beton שמשמעו בטון חשוף) וכן על ידי אדריכלים שסיירו בברזיל ובצרפת. הסגנון התאים במהותו לבניה המתועשת אשר הייתה נהוגה אז, ובנייני ציבור רבים, שנוצר צורך מסיבי בהקמתם, עוצבו בהשראתו.

תקופת המבננים

1967 הייתה שנת מפנה באדריכלות הישראלית. הניצחון במלחמת ששת הימים, והרחבת הגבולות המשמעותית שבאה עמו, הביאו לאופוריה כלכלית וחברתית, אשר לוותה, לעתים, בפאר "נובו-רישי".
התוצאה הובילה לבניה פרטית נרחבת בפרברי הערים, אשר כללה מבנים ראוותניים, בניגוד לקנה המידה הצנוע אשר היה נהוג בשנים שקדמו. ברוח הפוסט- מודרנית שהחלה לנשוב, הכול היה מותר - גגות רעפים שוויצרים מעל עמודים קורניתיים, חלונות קשתיים לצד קורות בטון חשוף, טיח שפריץ ליד אריחי אבן מודבקים - כיד הדמיון הטובה על היזם.
בתחילת שנות השמונים התרחבה התופעה, הרחבת השכונות הפכה לממוסדת וקיבלה את הכינוי "בנה ביתך".

"בנה ביתך" ושכונות המגדלים

שנות ה-80 וה-90 היו המשך ישיר לאותה תקופה, כאשר ברוח ניסיונות ההפרטה, חל פיחות במעמדה השרירותי של המדינה. התוצאה הייתה פיתוח מואץ וראוותני, הקטנה ניכרת של השטחים הפתוחים, תוך פגיעה במשאבי הטבע ובאיכות החיים. שטחים ירוקים הוחלפו בקניונים, חופי ים נעלמו לטובת בתי מלון אמיתיים ומדומים, וקו הרקיע של שכונות מגורים נעלם על רקע מגדלי משרדים ענקיים. דוגמה ידועה לכך הנו מתחם ה"סיטי" בתל אביב, אל מול הדולפינריום. המתחם, המתיישן במהירות, מונע התפתחות, אור ואוויר מנווה צדק, ומהווה דוגמה לחשיבה אורבנית ותחבורתית קצרת טווח.

מבט עכשווי

השנים האחרונות מאופיינות בניסיון לקבוע סדר עדיפויות לאומי, חברתי וסביבתי חדש בפיתוח האורבני. תכניות ארציות לטווח ארוך החלו מיושמות, תוך חשיבה על הדורות הבאים. לקחי העבר נלמדים, מתוך מטרה לבצע תכנון אורבני אשר "יחזיר את המבנים לאנשים", מבחינת קנה המידה, העיצוב והשימושים.

תפיסת הרחוב כציר תנועה מתחלפת, אט אט, בתפיסתו כעורק חיים. דוגמה טובה לכך היא כיכר דיזנגוף המבקשת את חידוש עלומיה. עם התפתחותה של התרבות הישראלית, ומתוך פרספקטיבה של שנים, קיבל הקו העיצובי הישראלי בגרות מסוימת. תהליך זה נובע מתוך ההכרה באיכויות האדריכליות שנוצרו בארץ לאורך ציר הזמן, ואולי, דווקא מתוך הבנת הטעויות שנעשו. דוגמאות לשני הצדדים ניתן למצוא לרוב - אם כי תמימות דעים בנושא לעולם לא תושג - והרי זהו תמציתו של השיח העיצובי. כבסיס לאותו קו, ניתן להביט וליהנות הן מההשפעות החיצוניות, והן מחיפוש הדרך.

מבט עכשווי ישקף מבנים המושפעים מסגנונות אשר ניתן להגדירם כנעים בין הפוסט מודרניזם, אשר תקע יתד תרבותית יציבה למדי בארץ, לבין הדה-קונסטרוקטיביזם המנץ כאן את ניצניו הראשונים. ובכל זאת, מיקומה הגיאוגראפי של ישראל, ואקלימה הים תיכוני מחייבים את אדריכליה לבנייה מתאימה, תוך הימנעות מתכנון מבנים זוללי אנרגייה. ניתן לבצע זאת על ידי הקטנת משטחי הזכוכית, שימוש בטכנולוגיות הצללה מתקדמות וחומרי בידוד מעולים. שיפור באיכות הסביבה האורבנית יושג על ידי הנמכת קו הרקיע, החדרת אור ואוויר אל הרחוב, ושימוש בצמחייה המותאמת לתנאי האזור.

ניתן ללמוד מספר עקרונות מהאדריכלות הערבית השורשית, הקודמת ל-1948: בנייה נמוכה, קווים שקטים, שימוש בחומרים מקומיים, קירות מבודדים ובעלי מאסה תרמית, פתחי אור ואוויר לכוונים הנכונים ועצים נשירים הממוקמים בדרום-דרום מזרח, היוצרים חצרות מוצלות, מוגנות ונעימות בקיץ אך מאפשרים חדירת קרני שמש בחורף.

ארז מירב

"אדריכלות ובניה בישראל"